<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין אבלות ישנה</h1>
<h2>דף כב.</h2>
ירושלמי [ברכות פ"ד ה"ג] ר' אחא אומר יחיד בתשעה באב צריך להזכיר מעין המאורע, ומאי ניהו רחם ה' אלהינו ברחמיך הרבים ובחסדיך הנאמנים על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה ההרוסה והשוממה הנתונה ביד זרים הרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונות ויחללוה עובדי פסילים ולבני ישראל נתתה נחלה ולזרע ישורון ירושה הורשתה כי באש החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה כאמור ואני אהיה לה חומת אש סביב וגו'. ר' אבידמא דצפרין בעא קומי ר' מונא ואיכן הוא אומרה, אמר ליה ועדיין את לזו, כן א"ר ירמיה בשם רב כל דבר שהוא לבא אומרו בעבודה, וכל דבר שהוא לשעבר אומרו בהודיה, מתניתא אמרה כן ונותן הודיה לשעבר וצועק לעתיד לבא. וכתוב בהלכות רבינו ז"ל ונהגו עלמא למימרא בבונה ירושלים, וסמכו בה אהא דאמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב (ע"ז ח' א') אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה אומר.
וסוגיין בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ד ע"ב] דת"ב אינו כתענית צבור לתפלת נעילה ולא לעשרים וארבע ברכות. ואע"ג דרב פפא מתרץ אינו כראשונות אלא כאחרונות, ולדידיה לענין נעילה ועשרים וארבע ברכות לא שמענו בהם הפרש, סמכי עלמא אלישנא קמאי דלישני דגמרא אינון, דמאי אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע ברכות. ועוד דלא אשכחן בהדיא לרב פפא דלימא כתענית צבור הוא לתפלות, אע"ג דמוקים מימריה דרבי יוחנן במילא אוחרי, וברייתא דקתני התם אין בין ט' באב לתענית צבור אלא שזה אסור בעשיית מלאכה וזה מותר בעשיית מלאכה דמשמע הא לכל דבריהם זה וזה שוין, לענין איסורין תניא וקולי קולי קתני, דלא חמיר תענית צבור מיניה אלא לענין עשיית מלאכה, אבל בתפלות לא איירינן דבתענית צבור איכא נעילה ועשרים וארבע ברכות ובתשעה באב ליכא. ובירושלמי במסכת ר"ה [פ"ג ה"ד] רבי יוחנן מתפלל בט' באב עשרים וארבע ומפקיד לתלמידוי לא תילפון מיני הדין עובדא, דצריכא ליה, אבל הוא, תענית צבור הוא, ר' יוסי בשם רבי יהושע בן לוי אינו כתענית צבור ר' יוסי ב"ר נחמן אבל הוא, אינו תענית צבור.
אלא מיהו חזינא סוגיא דמסכת מגילה (כ"ב א') דמשתמע מיניה דאיכא נעילה בת"ב, דגרסינן התם איבעיא להו תענית צבור בכמה, ראש חדש ומועד דאיכא קרבן מוסף אין אבל הכא דליכא קרבן מוסף לא, או דלמא הכא נמי איכא מוסף תפלה כלומר שמתפללין בו תפלת נעילה דהיא כעין תפלת המוספין צלותא יתירתא, ופשטינן לה מברייתא דקתני ט' באב ותענית צבור שלשה, ואיתמר עלה אמר רב אשי והא אנן לא תנן הכי דתנן זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו י"ט קורין ארבעה זה הכלל לאתויי מאי לאו לאתויי ת"צ וט' באב, כלומר דאיכא מוסף תפלה וקורין ארבעה, אלמא תשעה באב נמי כתענית צבור הוא ואית בי' מוסף תפלה, הדין הוא סוגיא דשמעתא, אלא איכא למימר בגמרא תענית צבור איבעיא להו דאיכא ודאי מוסף תפלה, ומשום דפשטינן מברייתא תענית צבור ותשעה באב לשלשה אתי רב אשי לאקשויי זה הכלל לאתויי מאי ונקט ליה תשעה באב בהדי תענית צבור, ולא חש למידק כולי האי לומר תשעה באב הא לא אתי בזה הכלל דלית ביה מוסף תפלה דאמר ר' יוחנן תשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, דאי נמי דייקת הכי אכתי אמר לך דזה הכלל לאתויי תענית צבור הוא דהוא בעיין אבל תשעה באב לא, הלכך נקט ליה לישנא רויחא ולא נחית לכולי הך דיוקא. ומסקנא דזה הכלל סימנא בעלמא הוא ולא קשיא ולא מידי, הילכך הדרינן לסוגיא דגמרא דאיתמרה בדוכתה דתשעה באב אינו כתענית צבור לנעילה ולעשרים וארבע, ולית לן ראיה לחיובי בהו את הצבור, ובהלכה רופפת שיש לתרץ ולומר פוק חזי מה עמא דבר. וכבר ראיתי דברי רש"י ז"ל שמפרש מוסף תפלה עניני ברכה יתירתא, ואין זה עולה לנו כלל, דמתניתין יום שיש בו מוסף קתני אי מוסף קרבן אי מוסף תפלה, ועניני ברכה יתירתא אינו כלום לתוספת הקרואים, אלא מה שכתבנו הוא עולה וראוי לסמוך עליו.
<h2>דף לא:</h2>
ולענין סדר היום אמר אביי האידנא נהוג עלמא למיקרי בכי תוליד בנים ומפטירין אסוף אסיפם, ותניא (כ"ב ב') חל להיות בשני או בחמישי קורין שלשה ומפטיר אחד, בשלישי וברביעי קורא אחד ומפטיר אחד, רבי יוסי אומר לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד וקיימא לן כר' יוסי דתניא זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון תשעה באב ותענית צבור קורין שלשה, וכן עמא דבר.
ובמסכת סופרים [פי"ח ה"ד] משבע המסכתות הקטנות מצאתי גבי נהגו העם לומר מזמורים בעונתן, בתשעה באב ארבעה פסוקים משל ירמיה המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך וגו' עד כי אתה עשית את כל אלה, ושני מזמורים הללו אלהים באו גוים בנחלתך ועל נהרות בבל. ואע"פ שבכל מקום דברי קדושה מקדימין לדברי קבלה, בזה דברי קבלה מקדימים לדברי קדושה. וגרסינן התם יש שקורין ספר קינות בערב ויש שמאחרין עד הבקר לאחר קריאת ספר תורה, שאחר קריאת התורה עומד השליח ומתפלש ראשו באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכיה וביללה, אם יודע הוא לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם בטוב ומתרגם, לפי שיבינו כל שאר העם והנשים והתינוקות, שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים וכ"ש בנים זכרים. והקורא בת"ב אומר ברוך דיין האמת. ויש שמניחין את תיק התורה על הקרקע ואומר נפלה עטרת ראשנו וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו, ויש שמשנין מקומן ויש שיורדין מספסליהן וכולן מתפלשין באפר. ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו העם קינותיהם. ובשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת לחוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל וכ"ש לשוח עם הגוי. ומסתברא דהך מכילתא מנהגי תניא, וכך היו נוהגין שאחד קורא מגילת קינות וכולן שומעין, כדרך שאמרו במגילת אסתר, ומברך בקריאתה על מקרא מגילה, וכך הזכירו שם בפרק י"ד, וכאן אמרו שמברך דיין האמת ונמצא שמברך עליה שתים. וכן מאי דקאמר קורעין ומספידין מנהגי נינהו. וכן מקום שנוהגין לשנות את מקומם שעושין אותו כשבת שניה של אבלות, ומקום שיורדין מספסליהם עושים אותו כשבת ראשונה, וכן נהגו עכשיו, שאילו מן הדין אין לנו בגמרא שינוי מקום וישיבת קרקע בתשעה באב כלל, קל וחומר מכפיית המטה וכמו שפירשנו למעלה. ועוד אמרו שם ערבית אין אדם שומע לחברו מפני שהן מתפללין בלחש. ואין אומרים לא ברכו ולא יהי שם. אלא בתפלה של שחרית לאחר הפסוקים והמזמורים האלו אומר ברכו ביוצר בקול נמוך ואין מזכירין קדוש ואף לא קדיש, אבל בתפלת המנחה אומר קדוש וקדיש, עד כאן במסכת סופרים, ואף בזו נתלה הדבר במנהג.
